כולנו יודעים שהאדם הוא הרבה מעבר למה שלעינינו נגלה.
לאורך שנים גם טיפטפו לנו שאנחנו "פאר היצירה".
אבל... איזה מן פאר אנחנו שמנצל רק חלק מזערי מהיכולות שלו?
זה כמו התלמיד ש'אינו ממצה את יכולתו'...
סוקרטס אמר "אני יודע דבר אחד, וזה שאני לא יודע דבר"
וזה לא אומר שהוא, או כל אדם אחר, באמת אינם יודעים דבר,
אלא שככל שאנחנו לומדים ויודעים יותר, אנחנו מבינים שהידיעה שלנו אינה שלמה.
שעל כל גילוי אחד שבא, מצויים מילארדים נוספים שעוד לא הגענו אליהם.
אבל זה לא אמור לייאש אותנו, אלא יותר לחדד את התובנה
ש... "אנחנו מנהלים את חיינו בגבולות אותם אנו מאפשרים לעצמנו לראות" ("אינדיה מיה")
כן, שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות...
כי יכולת הראייה, ההבנה, או התפישה שלנו, מצויים בידינו,
תלויים גם במידה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות.
בואו ניזכר לרגע בפעמים שעצרנו את עצמנו -
מלעשות משהו?
לנסות משהו?
לעוף על משהו?
להתמודד?
להתגבר על פחד?
להתבטא?
אלה בדיוק הגבולות שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות!
אז מה לעשות?
בכל פעם שנגיע לאיזשהו גבול, או קצה...
בואו נזכור, שמעבר לערפילים יש דבר מה נוסף שאנחנו עוד לא רואים
ואם רק נעז לפרוש את הכנפיים, לאזור אומץ ולקפוץ אל "הלא נודע",
נוכל להרחיב את ההתנסויות שלנו, וגם את הראייה...
נגלה בתוכנו עולמות חדשים.
אז בפעם הבאה שנגיע לאיזה גבול, או שער,
נזכור שהוא אינו נעול,
אלא רק ממתין שנהיה מוכנים לעבור דרכו.