הסתיו כבר כאן. תקופת מעבר. לא ממש קיץ, אבל גם עוד לא חורף.
זהו זמן של עצירה. זמן של השהייה... ממש כמו הרווח הזה שקיים בין נשימה לנשימה.
הסתיו, אם תרצו, הוא כמו תחנת רענון בכביש מהיר...
הוא מאפשר לנו לעצור קצת את מרוץ החיים, להתכנס פנימה, להתבונן ולהרהר בדרכים שעברנו עד כה.
מה הן הביאו לנו הדרכים האלה, ומה הן לא...
הוא מאפשר לנו לעשות חשבון נפש, להקשיב לקולות העמוקים שבתוכינו קיימים
וגם לשאול שאלות, כמו:
מה היה לי בשנה האחרונה, ומה עוד לא?
מה עשיתי בשנה האחרונה, ומה עוד לא?
איפה הייתי בשנה האחרונה, והיכן עוד לא?
מה הייתי, ומה אני עוד לא?
ואחרי ששאלנו את עצמנו את כל השאלות האלה וגם אחרות, כדאי שניתן לעצמנו גם כמה תשובות,
כי הן אלה שיאפשרו לנו לראות את הפוטנציאל של השנה הנכנסת... לתכנן אותה, ואולי גם לבחור אחרת...
הסתיו הוא גם זמן לסליחות. זה לא בכדי שהם באים זה לצד זו... זו לצד זה, יד ביד...
כי כדי שנוכל לסלוח אנחנו צריכים להישיר מבט באומץ אל החלקים שמרכיבים אותנו, גם אם לעתים הם כואבים מאד.
כדי שנוכל לסלוח, אנחנו צריכים להסכים להיפרד מחלקים בתוכנו, שפעם הזדהינו איתם, האמנו שהם ואנחנו זה אחד.
אבל עכשיו, הם כבר אינם משרתים אותנו יותר...
בדיוק כמו נשירת העלים בסתיו, הנפרדים מהעץ ומאפשרים לו להיות ריק לכמה זמן, פוטנציאל שיכול להתממש...
אבל לא תמיד קל לנו לשחרר ולסלוח.
לאורך כל ימות השנה אנחנו עוסקים בלא מעט ביקורת, בכעסים ובהתחשבנויות.
ונכון, אנחנו עוברים כל כך הרבה בחיים האלה... כולנו... גם דברים לא נעימים.
לפעמים ישנם אירועים שהכאב שלהם נחרט בתוכנו עמוק בפנים.
לפעמים המקור שלו הוא מאיזה מקרה שארע לפני הרבה שנים, אולי מאיזו חווית פגיעה שחווינו,
מאיזו מילה שנאמרה לנו בזמן לא טוב, במקום לא טוב... וכל אלה, לכשהתרחשו, נרשמו אצלנו ב'ספר הדברים'.
לפעמים במשך שנים ארוכות אנחנו מסתובבים עם 'תרמילים מלאים' וטעונים בכל כך הרבה כעסים,
מזכירים לעצמנו מי היה 'צודק' בכל המקרים... ובדרך שוכחים שצדק זה הדבר האחרון שאנחנו עושים -
עם אחרים, אבל בעיקר עם עצמנו...
כי סליחה היא קודם כל נתינה (FOR GIVE) - לעצמנו וגם לאחרים
כשאנחנו זוכרים וסופרים, כשאנחנו עושים חשבונות ו'מספרים לעצמנו סיפורים' לגבי מי אלה הם 'הצודקים' ומי הם הטועים,
אנחנו כולאים בתוכנו את כל אותם הדברים הישנים, משחזרים אותם בתוכנו, כמו גם את כל הכאבים.
בכך אנחנו מעכבים את עצמנו מללכת למחוזות חדשים, להתנסות בחוויות חיים חדשות
אז כלפי חוץ אפשר לומר סליחה לכל העולם, אבל אם לא נאפשר לעצמנו להשיל מתוכנו עלים יבשים,
אם לא נסכים לשחרר, או אפילו לאפשר למשהו בתוכנו למות קצת בפנים, משהו חדש לא יוכל לבוא.
וכדי שזה יקרה, בואו, לפני הכל, נתחיל עם לבקש סליחה מעצמי
על כל מה שאני עוד לא... בעיני עצמי.
"אני בת-אנוש. אני סולחת לעצמי" (מתוך ספרי: "אינדיה מיה")